מאת: עוז פרנקל
קאן. יום שני, קצת אחרי השעה 17:30, אני ונתן יורדים במדרגות הפסטיבל ומפלסים דרכנו לאזור היאנג ליינס בין המוני הברזילאים והיפנים הנחמדים שמציפים את המקום. נתן, בצרפתית שוטפת, שואל את הבחורה החיננית שבכניסה: אם הסייבר קומפטישן זה כאן? (בצרפתית זה נשמע הרבה יותר סקסי) היא עונה לנו בחיוך: כן. אחרי שלושה צעדים בדיוק מצאנו את עצמנו בתוך אולם קטן, עם המון עיניים בוחנות של צוותים מכל רחבי העולם. התיישבנו במקום טוב באמצע, הרחק מהצוות הטורקי וקצת לפני הניגרים. נתן אמר שכדאי להוציא דף ולכתוב. אז הוצאנו עט ושאר הצוותים הוציאו אייפדים. הכל היה מוכן חוץ מהצוות ההונגרי, שמשום מה התעכב וגרם לכולנו לחכות ולהתחיל לפזר חיוכים והנהוני צוואר, מה שבדיעבד יתברר כמינגלינג הבינלאומי הראשון שלנו. לבסוף ההונגרים הגיעו ואפשר היה להתחיל.
בתור הקדמה קיבלנו הרצאה קצרה על פוטושופ CS5 ולמדנו כיצד צורבים שיערות של סוס בחמש שניות. לאלו מביניכם שמפקפקים עכשיו אני רק יכול להגיד שצריבה של שיער בחמש שניות היא בגדר נס פוטושופי. אחרי ההלם הראשוני וקריאות וואו ב-40 שפות הבנו לאן הגענו. אחרי כמה פלאי פוטושופ נוספים הגיע סוף סוף הבריף.
כל צוות התבקש ליצור באנר ל- www.ch16.org אתר אינטרנט שמטרתו לגייס כמה שיותר גולשים ולעורר מודעות על אירועים קשים שמתרחשים במדינות עולם שלישי כמו סומליה, סודן וקונגו. האתר עצמו מקבץ כתבות, טוויטים, דיווחים והמון אינפורמציה, ומאפשר לכל אחד להגיב, לשתף ולהעביר הלאה את המידע. כשהסתיימו ההסברים יצאנו יחד עם שאר הצוותים מהחדר, רעבים וחדורי מוטיבציה. 24 השעות שלנו התחילו ברגע זה.
עוד באותו הערב, לפני שהספקנו להתעשת, במפגש שלמורי טיפוסי בפאתי העיר, נודע לנו שהמשרד זכה באריות והחגיגות החלו. היינו חייבים להתנתק קצת מהבלגן אז הלכנו לחשוב בצד. הרעיונות התחילו להיזרק ולהיערם אך לא היינו שלמים איתם לגמרי. המחוגים המשיכו להסתובב במהירות ואנחנו, שדי רגילים ללחץ, התחלנו להרגיש אותו פתאום מדגדג אותנו כמו רוח קלילה שמנשבת בין דקלי המרטינז ומלון המג'יסטיק. אחרי כמה שעות של גישושים החלטנו שצריך הפסקה והלכנו לשתות בירה עם רועי כהן וגיא דיין. דיברנו, שתינו ודיברנו, בעיקר על אינטראקטיב ועל העובדה שעדיין רעיון טוב צריך לנצח כל טכנולוגיה מסובכת. עד שכבר נהיה מאוחר והשמש התחילה להרוג את הירח.
חתכנו למלון כשבראש יושבים להם שני רעיונות טובים. נכנסנו לחדר, נשכבנו כל אחד על המיטה שלו וניסינו לקבל החלטה על איזה רעיון כדאי ללכת. השעה הייתה כבר חמש בבוקר ועדיין לא היה לנו מושג במה לבחור. רק בשבע וחצי הגענו להסכמה.
נתן אייר סקיצה זריזה, אני ניסחתי טקסט והתעלפנו על הכרית. כעבור 25 דקות היינו כבר בחוץ, מותשים, עייפים ועם שקיות בעיניים. נכנסנו עם שאר הצוותים המנומנמים לחדר גדול עם עמדות iMac. מעל כל עמדה התנוססה לה בגאווה מדבקה עם הדגל של כל המדינה. חיפשנו וחיפשנו עד שלבסוף מצאנו את המגן דוד הכחלחל.
עם תחושת השליחות הפטריוטית ניגשנו לעבודה או ליתר דיוק לחפש תמונות בגטי איימג'. כן, מה שאתם שומעים! גם בקאן צריך לחפש תמונות בגטי. כמה כבר מסובך למצוא ילד אפריקאי מחייך אתם שואלים? תתפלאו.
לקראת השעה 12:00 בצהריים הצוות מטייוון טרח להגיע. אל דאגה, גם הם סיימו לפנינו. לאט ובהדרגה החדר החל להתרוקן, ורק בשעה 20:00 סיימנו סופית את הבאנר. היה קשה אבל היינו מבסוטים מהרעיון. יצאנו החוצה לנשום, בדרך הספקנו להכיר טוב יותר את הצוות הניגרי והיפני ואפילו לפתח יחסים דיפלומטיים עם כווית.
הארט שלהם, מסתבר, הוא במקור מלבנון, אתם יודעים… פה קרוב. אז קבענו איתם בחומוס של ג'ינג'י, אם יהיה שלום.
למחרת בצהריים הודיעו על התוצאות. הברזילאים זכו במקום הראשון ורצו החוצה לחגוג (אם הם רק היו יודעים מה מכין להם וסלי סניידר) ונצואלה סיימה שנייה וזוכרים את ההונגרים שאיחרו, אז הם לקחו מקום שלישי.
אני לא מהאלה שאוהבים להגיד "העיקר ההשתתפות" אבל זה היה הפסד שכולו ניצחון! כי להתמודד תוך 24 שעות עם טובי הצוותים בעולם על בריף סודי בפסטיבל קאן זו חוויה מדהימה שמעטים זוכים ליהנות ממנה.
חוץ מזה, זה היה הבאנר הראשון שאי פעם עשינו.
אנחנו: שקם, אפשר מסוק עם פתק שלמור למלון Appia
קול צרוד בצד השני: מי זה?!?
אנחנו: נתן ועוז
קול צרוד בצד השני: חמש/עשר שעות.
לסיום רצינו להגיד תודה רבה ומיוחדת לכל מי שטרחו ועמלו כדי שנגיע לשם:
רמי, שלומי, גדעון, צור ויניב
וגם תודה אחת אחרונה לכל הצוותים במשרד שעברו את גיל 28
בימים חמים אלה, כשהדעת נטרפת על כולנו, נחמד להיזכר במישהי שלא צריכה אף תירוץ, כדי להיות שרוטה…
