מאת: מיכל פרי
בימים חמים אלה, כשהדעת נטרפת על כולנו, נחמד להיזכר במישהי שלא צריכה אף תירוץ, כדי להיות שרוטה…
אתם יכולים להגיד עד מחר שהיא פרקה את הביטלס, בלה בלה בלה בלה…
ואני יכולה להגיד לכם רק דבר אחד: התאהבתי באישה הקרועה הזאת!
בפסטיבל קאן האחרון היא נתנה הרצאה, סליחה- הופעה , סליחה- הזיה, סליחה- אבל אני לא ממש יודעת איך לקרוא לדבר המשונה שקרה על הבמה, מלבד שתי מילים: נהניתי לאללה!
האישה הזאת, בת 70 בערך, אמנית אוונגרדית ואחת הדמויות הכי שנויות במחלוקת, עלתה לבמה, לא ענתה כמעט על אף שאלה של המראיין, אבל הצליחה לגרום לכולנו להתבלבל לא מעט, להתרגש, ולחייך.
אבל מאחורי שלל הגימיקים האלה, היה עוד משהו. כשהמראיין שאל אותה איך היא מרגישה עם העובדה שאנשים רבים לא מבינים אותה, היא ענתה לו בפשטות:
מי שלא מבין אותי, זו בעיה שלו. לא שלי. (צודקת).
אני מודה שמעולם לא נחשפתי לאמנות שלה, אבל מצא חן בעיני שהיא נותנת לאמנים פרס על אומץ לב, שימשיכו לעשות את מה שהם עושים, אפילו אם לא כולם יבינו אותם.
ה-key word שלה לאורך כל ההרצאה היתה המילה audacity, עזות מצח.
לדבריה אי אפשר לחיות בלי להיות אמיץ, אוונגרדי ולאתגר את הצופים.
גם אם יגידו לך המון לא, כן אחד קטן שאתה מקבל יכול לשנות לך את החיים.
ועם כל הכבוד לפילוסופיות העמוקות, איך אפשר בלי סיום של הביטלס?
