מאת: מערכת הבלוג

יותר מ-3 שנים עברו מאז שהבלוג קם. מאות פוסטים נכתבו ועלו.
הם הצחיקו, עיצבנו, שיעממו, הרגיזו, ואפילו ריגשו.

ועכשיו, הגיע הפוסט ה-1000. ומי יותר מתאים לכתוב אותו, מכולנו, עובדי המשרד.

הרעיון היה פשוט: פוסט בהמשכים, כשכל אחד רואה רק את המילה האחרונה שכתב קודמו.
כן, כמו המשחק ההוא כשהיינו ילדים.
המשפט שהתחיל את הכל אגב היה “הפוסט האלף הוא הזדמנות מצוינת…”.

מה שיצא הוא מבט די מדהים ודי הזוי לתוך תת-המודע הקולקטיבי שלנו:
מה מפחיד אותנו (בין השאר: שעות ארוכות… שירותים סתומים…), מה עושה לנו את זה (בין השאר: תחרויות ופרסים, תפוצ’יפס אצל פולצ’ק, מטבח ענק וציצים)… הכל – בלי הגהות מיוחדות וללא צנזורה
גונדרי וספייק ג’ונז היו עושים מזה יופי של סרט.

אז תיהנו לצלול לתוך תת-המודע שלנו,
רק תיזהרו לא להגיע ללימבו

_________________________________________________________

הפוסט האלף הוא הזדמנות מצוינת לבקש מתמיר להתקין לנו מזגן בחדר (או פשוט חלון ?!),

לאחל לעצמינו עוד אלף פוסטים מוצלחים כמו אלו שקראנו עד עכשיו ואם כבר מדברים על קראנו, אנחנו קורעים את התחת כל השנה ואין לנו מקום אפילו לנגב כי השירותים סגורים כל הזמן.

אבל פה ושם מוצאים קצת זמן לנגב חומוס ובמקרה נפלתי על השורה הזאת כיאה לשליח של החומוס, לא קשה לנחש!

מה שכן קשה לנחש זה מתי יעבור המשרד מיקום, כולנו הרי עובדים אחד על השני.

חבל על הזמן כמה צחוקים יש כאן, במיוחד בלילות הארוכים וגם כשעולה הבוקר, ומרימים כוסות לחיים אנחנו לא שוכחים שאנחנו כאן עבור מטרה אחת בלבד – לכתוב בריף קצר וקולע !

או אולי לחכות למייל מהקבלה "אוטו גלידה הגיע". לחכות ולא לשים לב שהמייל הגיע ואז לקרוא אותו ולהבין שהוא לא רלוונטי – פספסתי.

ואם כבר פספוסים אז לפספס זימון להקרנה זה אומר לפספס זמן איכות בבית פוסט ולנוח שם על הספות או לנוח אחרי שהבנות הולכות ב-17:00 ולקנא בכל אלה שמתחילים ללכת הביתה או לחכות שכולם הולכים, לפתוח כל בירה במשרד ולקחת ממנה שלוק או להיכנס לאחד מחדרי המנכ"לים כשהם לא נמצאים ולשבת על הכסא שלהם ולפנטז שיום אחד גם אני אהיה מנכ"ל !

סליחה, זו ממש השאיפה שלי!

או אולי להגיע בבוקר ולחנות בחניה הפרטית והצמודה שלי למשרד ואז לומר בוקר טוב לפרה, לחלוב ממנה קצת לקפה ולהמשיך ואז לפגוש את גיא פורה שאמר לי ואני אמרתי לו, רגע מה הוא אמר לי?

הוא אמר ששוב הולכים להשתין באיסטרוניקס למרות שבקושי שתינו היום כי לא היו מים.

עשינו מלא פיפי בשירותים של איסטרוניקס כמחאה על כך שאין מייבש ידיים מגניב בשירותי הבנות.

בנוסף החלטתי לגנוב לפולצ'ק את כל התפוצ'יפס מהכד – כד קטן, כד קטן, שמונה ימים תפוצ'יפס נתן. ומי עוד צריך תפוצ'יפס?

כנראה כל צוותי האינטראקטיב שזקוקים לעוד כמה לילות לבנים וגם לעוד כמה מנות של רוני מוטי או מהג'ירף שיעבירו את הערב. אבל הכי חשוב שהשירותים חזרו לעבוד.

אז אולי המשרד יזמין אותנו גם לצהריים ולאיזו חופשה קטנה בחו"ל, לא משהו רחוק.

ובעצם למה לא משהו רחוק ? אולי… אולי לא רחוק. צור בחופשת מולדת אז אל תהרסו לו.

ואני כבר טסתי עם המשרד לנופש והיה מה זה כיף!

אז בואו נשחזר את זה, רמי אתה מרים את הכפפה ?!

הרי המשרד זכה בכסף, אז איפה הוא?

! $ ! $ !

אפרופו כסף, החלה עונת הפרסים וההתרגשות בעיצומה, גדעון, תראה מה זה, הפכנו את עונת התחרויות לעונת הפרסים, כמה פרסים אלוהים, חבל שהם לא יכולים לפתור כמה בריפים

YOU CAN'T BE NEURTA ON A MOVING TRAIN

אה MOVING TRIAN! זה מה שעבר לכלב קרמבו רגע לפני שהוא הביא משלוח ומסבחה + סלטים על חשבון הבית ופתח שולחן בחצר. ומה קורה אחרי המסבחה?

אחרי המסבחה הולכים לאכול עוגיות מהחדר ישיבות וגם לוקחים את הצלחת לחברים. לא יפה להיות סוציומט. מילא לוקחים צלחת, אבל גם שמים תמונות בפייסבוק על חיסול האוכל שהיה בצלחת

שזה אחד הדברים הגרועים, לא פלא שכולם משמינים 4-5 ק"ג בממוצע מהרגע שמתחילים לעבוד פה. 4-5 קילו זה כלום, הושיבו אותי בחדר עם מעבר כל כך צר שעכשיו אני כלוא כל השבוע ולא יכול לצאת, אני העובד המושלם נשאר פה כל השבוע בסוף.

מילא מעבר צר, מה עושים עם חוסר החלונות? חלק מההנאות במשרד שאתה מרגיש כמו בווגאס, ממש חו"ל, אין חלון, אין שעון, תיהנה בפנים….

אתמול הימרתי על הקקטוס. נתנו לי יחס של 1:8 על "אין זוכה" עכשיו יש לי קוצים בתחת, ואני מחכה ובשבילי לחכות זה דבר ממש לא פשוט, סיפוקים מידיים, אתם יודעים. הייתי מספרת בינתיים בדיחה אבל אין לי כרגע.

ולמי שאוהב סיפוקים מידיים, פרסום זה בדיוק המקצוע התפור לו- תמיד "כאן ועכשיו" אף פעם אין רגע דל והכול דינמי- אכן סיפוק אדיר!

אף פעם לא דגלתי בדחיית סיפוקים. למה זה טוב? יש לי צורך ואני רוצה לספק אותו עכשיו! לא אחר כך, עכשיו ! למרות שאני בעד לדחות דברים אחרים: לדחות את ההשכמה זה סבבה, לדחות את התחלת הדיאטה זה מגניב, וכמו שאני תמיד אומרת: "השקעה תשתלם לך בעתיד, אבל עצלות משתלמת לך כבר עכשיו"

בן אדם מפרה את עצמו דרך עשייה המובילה לתוצאות. חשוב להעסיק את עצמך כל הזמן גם אם זה מקשה על עצמך כרגע, זה ישתלם בעתיד. אני דוגלת בעשייה.

זה בדיוק מה שאמרתי לבובת המין. תפסיק לדבר תתחיל לעשות. אחרת בשביל מה לקחתי אותך? עוד מילה אחת ממך ואני מוציאה לך את כל האוויר.

אין דבר נכון יותר מהמשפט "להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות" אומנם יש אנשים שישר עולות להן קונוטציות מיניות, אבל אצלי זה עשייה לעבודה. עשייה להתקדמות, עשייה להרחבת אופקים ועשייה לסיפוק (מנטאלי ופיזי) אישי. בכלל אני אדם שעושה ואם לא עושה, משתעמם ומטפס על הקירות. הלוואי והיה לי זמן לטפס על הקירות…

לא הייתי רוצה זמן לטפס על הקירות, הייתי רוצה זמן לשבת על חוף הים ולשתות מרגריטה מול השקיעה. ואם כבר להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות- אז אולי היום?!

היום נראה לי מתאים. אולי אפשר להפוך את זה להרגל. אני חושבת שכל אחד צריך את השקט שלו – פשוט זמן איכות לעצמו.

אז נכנסתי לשקט. די בודד שם, אבל נעים. עוטף כזה. רגוע. כמו כרית שאת נכנסת אליה עם הפנים. כמו להרים שמיכת פוך מעל לראש.

מהר מאוד זה נמאס. יש לאנשים קטע כזה שכשרע להם הם מאמצים לעצמם את פוזת הזאב הבודד למרות שהאופי שלהם רחוק מלהיות כזה, אז הם שמים את המסכה הזאת לזמן מה עד שהם נחנקים, מסירים את המסכה שטופי זיעה ורצים לחפש מגע אנושי, אינטראקציה חברתית, משהו מוכר.

משהו מרענן, משהו קר. בירה. טובה כזאת עם מלא בועות קטנות ומבעבעות. ההשפעה מתחרשת מיד. ואז מבעד לאדי האלכוהול המשכר מופיע היהלום האמיתי שחבוי בכל אחד מאיתנו, מגע הקסם של היופי הפנימי שרוצה לפרוץ החוצה כמו גל סוער המתנפץ אליי חוף.

עצמתי עיניים. נשמתי נשימות עמוקות ופסעתי פנימה. בניגוד למה שחשבתי קודם, הזקן שישב על הכס מולי לא נראה מפחיד בכלל. להפך, הוא חייך לעברי וסימן לי לגשת.

נראה לי שאת אחד האנשים האחרונים שאדבר עימם. זה לא מקרי. את נראית לי מתאימה. הסיפור שאספר לך, יהיה המתנה שלי לעולם, ולך. בסיפור הזה טמון יהלום אמיתי, שעשוי לשנות את חייך ואת חייהם של אנשים רבים. כמובן שלא אכפה עלייך את הסיפור, רק אם תסכימי?

איך אוכל להסכים, הרי כבר מזמן הסכמתי. הכול נהיה שונה. אתה אמרת לי, שישבת על הכס שאתה הולך לספר לי משהו שישנה את חיי. חיי אכן השתנו, אמרת שהיהלום הזה איתך כבר 40 שנה. איך הצלחת לסחוב סיפור כזה כל כך הרבה שנים, מבלי לומר מילה. אני חושבת שהייתי צריכה להבין כבר אז. חיי לא יהיו אמיתיים יותר. היהלום אמיתי החיים האלה לא.

החיים האלה לא אמיתיים?

מתי כספי לא אמיתי? אז מה את מדברת איתי על יהלומים, למען השם?

ואם ביהלומים עסקינן, ראית את לגעת ביהלום? בר רפאלי וליאונרדו נועדו אחד לשני. קראי לי רגשן, קראי לי ילדה, קרעי לי את עור התוף בעודך צועקת לי "גע ביהלום" אבל לדעתי הם נועדו זו לזו.

כשאמרת את זה פתאום חשבתי: יש לך את היהלום 40 שנה?! בן כמה אתה? אני לא בטוחה שבא לי להיות עם חתיאר, לא משנה כמה יהלומים יש לו. אולי כדאי לי לקחת הפסקה, להחזיר לעצמי את החיים האמיתיים ולהיות קצת פחות חומרנית.

זה באמת משונה. פעם הייתי כל כך מחובר לאדמה ולטבע. הייתי כמו רובינזון קרוזו על אי בודד, מחובר לאני שלי, נהניתי כל כך מהחיים שקשה לי להבין איך הפכתי להיות בן אדם כל כך קר ומנוקר, שלא עושה כלום בחיים חוץ מלחשוב על ציצים.

כל דבר מזכיר לי ציצים, בכל הגדלים, בכל הצבעים, ציצים במקום, ציצים לא במקום- ציצים בכל מקום…

נו די… לא נמאס כבר???!

מכריחים אותנו לכתוב משהו לאינטרנט שבאמת יתפרסם. לקרוא לו פוסט בן אלף, ואו להגיש אותו לכל העיתונים הבלוגים והאתרים בחו"ל. לחכות שזה יתפוס… שיתחילו לדבר… להעביר מחבר לחבר… לקחת את חומרי הגלם, להוסיף להם, לערוך מחדש, וכמו הפוסט הזה להפוך אותו למשהו אחר, חדש, מרגש, עם פרשנות ומשמעות חדשה, רעננה- להפוך לחלק מתרבות ה- REMIX.

נותן לך סיבה לחשוב כמה שהעולם שלנו היום מהיר ושטחי ללא משמעות. שבקלות לא נסבלת מסוגל לכתוב את הדבר הכי מטומטם וכל העולם יראה אותו.

לכתוב שיר אבל לבדוק שעוד לא עשו אותו בחו"ל.

אבל עכשיו 11 בלילה והמשרד מלא כמו 11 בבוקר. אולי יותר אפילו. ההתרגשות באוויר, בלי חמצן.

ואני הולך נאחז באוויר ואת אינך ואני צרוד והיפוכונדר ואוכל כל דבר שזז, ימינה שמאלה, למעלה למטה . לאן שלא מביטים אי אפשר לפספס את זה.

השעות מאוחרות העיניים מטושטשות והכול נראה מעורפל יותר.

אני מאמץ את עיני ומנסה להצליח ולקרוא את האותיות הקטנות. תמיד אמרו לי שבלי לקרוא את האותיות הקטנות, מי יודע מה עלולים להוסיף שם, אולי אפילו שאם לא אעמוד בהסכם אצטרך לרוץ ברחובות תל אביב בעירום…

ואז פתאום הוא נתקל באקסית של חבר שלו, מישהי שגם הוא היה איתה לפני הרבה שנים הם נפגשו על גבעה קסומה בהימלאיה שהתגלתה כקצת פחות קסומה אחרי מפולת השלגים.

אבל השלגים של אוגוסט הפשירו ותחתם התגלו קברי צדיקים. שם בתוך דלת סתרים התגלתה מפה סודית דהויה ומתפוררת שכנראה מצביעה על מטמון אוצר אבוד.

המפה וההוראות כיצד להגיע לממלכה החדשה, הארץ המובטחת – המשרד החדש, רחב הידיים, בו יהיו 7 תאי שירותים שלעולם לא יסתמו, חדר אוכל מרווח עם 10 מכשירי מיקרו ו-3 מקררים, חדר אישי ופרטי לכל צוות ולכל קבוצת תקציבאים, עם פרטיות אמיתית ויכולת לדבר ולשמוע את עצמך.

בלי היכולת הזו סביר להניח שאתה מישהו אחר, אולי אפילו מישהי לך תדע.

לפעמים, דווקא כשהכי נדמה לך שאתה מכיר את עצמך, דווקא אז מסתבר שממש אבל ממש לא!

ממש לא יכולה לסבול אנשים שלועסים מסטיק נורא ברעש אז אמרתי לדן קשאני שלא יזכיר את שמו בסיפור, כי מדובר בחיה טורפת, משהו שלא נתקלים בו כל יום. אז כששמעתי את זה מיד החלטתי לעשות שינוי רציני בחיים שלי הוצאתי את תחפושת הסופר הירו שלי מהבוידעם ויצאתי להציל את העולם. לצערי לא היה כבר את מה להציל, אז קפצתי לבריכה עם הילדים והיה ממש כיף. נכנסו למים וצללנו ומצאנו את המשקפת שאיבדנו אח"כ אכלנו פירות וישבנו קצת לשחק על הדשא, קיוויתי שהילדים נהנים ויישנו טוב הלילה.

אבל איך נישן בלילה אם אנחנו פה???!